פסק-דין בתיק ע"א 1379/04

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת א' כהן) מיום 30.10.03( ת"א 50943/01) שבו דחה בית המשפט תביעה בסך 431,933 ש"ח שהגישו המערערות נגד המשיבה.

1.         רקע

(א)                המערערת 1 (להלן: " המערערת") היא אדריכלית והמערערת 2 (להלן: " החברה") היא חברה שבבעלותה ובבעלות בעלה, באמצעותה מנהלת המערערת את פעילותה המקצועית. המשיבה היא חברה העוסקת בניהול פרויקטים,  ומנהלה הוא מר מיכאל אזולאי (להלן: " אזולאי"). המשיבה התקשרה עם המועצה המקומית מזכרת בתיה (להלן: " המועצה") להכנת תוכניות בניין ערים עבור המועצה (להלן: " התוכניות"), אך מאחר שמנהל המשיבה אינו אדריכל ואינו מורשה לחתום על תוכניות בניין עיר, התקשרה המשיבה עם המערערת באמצעות החברה הנ"ל להכנת התוכניות עבור המועצה.

(ב)                המערערות והמשיבה התקשרו במספר הסכמים. בתביעה שהגישו המערערות הן טענו כי בעוד שהן עמדו בהתחייבויותיהן על פי ההסכמים עם המשיבה, המשיבה לא עשתה כן, ולא שילמה להן את התמורה המגיעה להן מכוח ההסכמים, תוך שהיא מסתירה את שיעור התמורה המלא שקיבלה מהמועצה עבור התוכניות, ומציגה למערערות נתונים חלקיים בלבד.

(ג)                  המערערות התרכזו בתביעתן במספר עניינים: תוכנית 263/2 (להלן: " תוכנית 263"), תוכנית 250/2 (להלן: " תוכנית 250"), שינויים לתוכניות 263 ו-250 ותוכניות נוספות.

(ד)                המערערות ביססו את טענותיהן בעניין תוכנית 263 על הסכם מיום 24.8.00 (מע/2), את הטענות בעניין תוכנית 250 על הסכם המסומן אמ/1319 (מע/3). הטענות בעניין השינויים לתוכניות 263 ו-250 נסמכו על ההצעה מיום 25.8.00 (מע/4) והטענות בעניין התוכניות הנוספות התבססו על הסכמים בעל פה.

(ה)                סך כל התשלומים שהגיעו למערערות, לטענתן, עלה ל-765,480 ש"ח + מע"מ אך שולם להן רק 333,547 ש"ח + מע"מ, ואת היתרה בסך 431,933 ש"ח + מע"מ תבעו המערערות בתביעה דנן.

(ו)                  המערערות טענו שהמשיבה הפרה את ההסכמים עימן.

(ז)                 טענתה העיקרית של המשיבה הייתה שבין הצדדים נכרת הסכם לסיום ההתחשבנות ביניהן (מע/1), שלפיו היה עליה לשלם סך 40,000 ש"ח, ואף בסכום זה אינה חבה לנוכח טעויות שנפלו בחשבון.

(ח)                מטעם המערערות העידו המערערת והגב' נודלמן שהגישה חוות דעת מומחה. מטעם המשיבה העיד אזולאי ומר אריה כץ, שאף הוא הגיש חוות דעת מומחה.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא מיקד את המחלוקת בשתי שאלות עובדתיות: האחת, מהם ההסכמים המחייבים את הצדדים? והשנייה, כיצד יש לערוך חישוב תעריף משרד השיכון והבינוי לשטחי המועצה, המהווה רכיב בהסכם מע/3?

(ב)                לגבי תוכנית 263, שבה עוסק ההסכם מע/2, נקבע כי הסכם זה מחייב את הצדדים ללא התוספת בכתב יד הנמצאת עליו (המוסיפה סך של 25,000 ש"ח לתמורה), מפני שלא הוכח מי הוסיף את הסכום האמור, ומשנכשלו המערערות בהרמת הנטל בענין זה - דין טענתן להידחות: " לא שוכנעתי כי אכן כך הדבר, ולא הוכח כי היתה הסכמה כזו ובאשר לתוכנית זו מקובלת עלי הטענה ולפיה הסכם בין הצדדים הוא ההסכם המחייב ללא התוספת בכתב יד" (עמ' 8 לפסק הדין).

(ג)                  לגבי תוכנית 250, שבה עוסק ההסכם מע/3, קיבל בית משפט קמא את טענות המשיבה וקבע כי סוכם על תמורה בשיעור של מחצית מתעריף משרד השיכון והבינוי, הפרוייקט מסווג כ"מגורים עירוני" והמקדם לחישוב הוא 1 (ולא 1.5 כ"בנייה כפרית"): " מאחר ולא הוצגו לי מסמכים המאמתים את טענותיה של הגב' נודלמן, והעובדה שהוסכם בחוזה אחר בין התובעת והמועצה המקומית על תשלום שכ"ט לפי מידה 1.5, או בהסכם בין הנתבעת והמועצה על מקדם כזה, אין בה כדי להעיד על כך שבכל מקרה המקדם הוא 1.5, שהרי במו"מ לכריתת הסכם, רשאים הצדדים להסכים על מקדם שונה ועל סכומים שונים ולפיכך גרסת הנתבעת מקובלת עלי..." (עמ' 11 לפסק הדין). עוד נקבע כי המערערות השלימו 75% מהעבודה בגין הסכם זה ולכן הן זכאיות לסכום כולל של 83,746.12 ש"ח בעבור עבודה זו.

(ד)                לגבי השאלה איזה מההסכמים הוא בעל תוקף מחייב, בעניין השינויים לתוכניות 263 ו-250, ההסכם מע/1 או ההסכם מע/4, נדחתה גרסת המערערות ונקבע שההסכם המחייב את הצדדים הוא מע/1, והתמורה שלה זכאיות המערערות תחושב בהתאם לאמור בו, והיא כוללת תמורה בגין השינויים: " שוכנעתי לאור הראיות שבפני, כי אכן נספח  ו' הוא הסכם המחייב בין הצדדים וכי ההסכמה שנכתבה בו שיקפה בהחלט את הסכמת הצדדים" (עמ' 15 לפסק הדין), וכמו כן: " לפיכך, חישוב הסכום המגיע לתשלום צריך לעשות לפי העקרונות שנקבעו בנספח ו' [מע/1]. סכומים אלו כוללים גם תשלומים עבור שינויים" (עמ' 16 לפסק הדין).

(ה)                באשר לתוכניות הנוספות נקבע כי המערערות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן ולא הוכיחו שאכן היה הסכם בין הצדדים בעניינן, ובית המשפט אף הוסיף וקבע שהוא מקבל את עדות אזולאי בעניין זה: " מאחר וגם בנקודה זו, עסקינן בגרסה מול גרסה, לא שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח את גרסתה, ולא מצאתי לנכון שלא להאמין לעדות מנהל הנתבעת" (עמ' 17 לפסק הדין).

(ו)                  בסופו של דבר נקבע שכיוון שהמשיבה שילמה למערערות סכום של 333,547 ש"ח בתוספת מע"מ, הרי ששולמה למערערות כל התמורה המגיעה להן; לפיכך דחה בית משפט קמא את תביעתן. בית המשפט חייב את המערערות גם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

(ז)                 בסוף דבריו ציין בית המשפט כי יתכן ששיקוליו היו שונים, אם המערערות היו מגישות תביעה לשכר ראוי, ולא תביעה המבוססת על ההסכמים שבין הצדדים, כפי שעשו.

3.         הטענות בערעור